אפריל 2020
סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, טרם תיקון 116 לחוק, הקנה לבית המשפט סמכות רחבה להאריך מועד לביצוע צווים. סמכות זו הופעלה בהתאם לנסיבות המקרה, כאשר הכלל שנקבע בפסיקה שתנאי להארכת המועד הוא הוכחת אפשרות ל"היתר בניה בהישג יד". בדרך זו הוארכו צווים, במקביל להליכי אישור תכניות, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינת הנסיבות.
בתיקון 116 סמכותם של בתי המשפט להאריך מועדי ביצוע צווים צומצמה, ונקבעה הוראת סעיף 254ט לחוק, המתייחסת הן לצווים מינהליים והן לצווים שיפוטיים.
במסגרת סעיף זה הוגבלה הסמכות להאריך את המועד לביצוע צווי הריסה במישור הזמן לחצי שנה בלבד ו"מטעמים מיוחדים שיירשמו". לצד זאת, נקבע חריג המאפשר הארכה לתקופה נוספת של שישה חודשים "בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ומטעמים מיוחדים שיירשמו". במילים אחרות, ניתן להאריך את צו ההריסה במשך שנה- חצי שנה ועוד חצי שנה.
ואמנם, חוק התכנון והבנייה הטיל מגבלות נוספות להארכת המועד, באופן שניתן להאריך את מועד צו ההריסה רק אם העבודה האסורה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין. ההיגיון שעומד מאחורי מגבלה זו, הוא שבמקרה בו הבנייה אינה תואמת תכנית מפורטת- אין כל סיכוי להכשיר את הבנייה.
המשמעות היא שלא ניתן להאריך את מועד ביצוע הצו לשם פתיחה בהליך אישור תכנית, וגם לא לשם סיום הליכי אישור התכנית. הארכת מועד אפשרית רק לשם השלמת הליכי רישוי ובמקרה בו הבינוי תואם את הוראות התכניות החלות על המקרקעין.
לעניין צווים שהוצאו לפני תיקון 116 (שנכנס לתוקפו ביום 25.10.2017)- סעיף 207 ימשיך לחול עליהם, והוראת סעיף 254ט לחוק תחול על צווים שהוצאו לאחר מועד זה. שני החריגים לכלל זה הם צווים שיפוטיים ללא הרשעה ושימוש אסור למגורים, בהתאם לכללים שנקבעו.
המשמעות היא שעל צווי הריסה שיפוטיים במסגרת גזרי דין שניתנו לאחר כניסת תיקון 116 חתוקף, נגד מבנים חדשים או ישנים, חל החוק החדש שאינו מאפשר הארכה לשם הכנת ואישור תכנית מכשירה (להבדיל מקבלת היתר), גם במקרים בהם המבקש קרוב לסיום הליך תכנוני ארוך של אישור תכנית. כן לא ניתן למצוא בהסדר החקיקתי החדש סמכות לבית המשפט לחרוג מהכלל במקרה בו נדרשת הארכת מועד לשם השלכת תהליכים נוכח התנהלות מוסדות התכנון.[1]
אולם, במקרים בהם מבוקש היתר- תנתן ארכה לפי הכללים.
בברכה,
עו"ד גדעון בן-אור וצוות המשרד