ובמה דברים אמורים?

 

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון. בד בבד, הוגשה גם בקשה למתן צו סגירה מידיי לפי סעיף 17 לחוק. בו ביום, הורה כב' ביהמ"ש על סגירת העסק היות ואינו עומד בדרישות משרד הבריאות ומהווה סכנה לציבור. יצוין כי מדובר בצו מנהלי אשר בסמכות המאשימה לאוכפו ללא אישור מקדים של ביהמ"ש.

 

בדיון שהתקיים בתיק, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה היקף הצו יצומצם, כך שהמשיב יהיה רשאי להפעיל את העסק למזנון בלבד, מבלי שיימכר בו מזון מן החי.

בביקורת שערכה המאשימה, התברר כי המשיב מוכר במקום מזון מן החי - בניגוד לצו. לפיכך, אכפה המאשימה את צו הסגירה שנקבע ע"י בית המשפט.

 

בתגובה, פנה המשיב לבית המשפט וטען כי המאשימה אינה יכולה לעשות דין לעצמה ובהתאם לחוק רישוי עסקים, היה עליה לפנות לבית המשפט אשר יכריע האם הצו הופר אם לאו. מה גם, שהצו המצומצם התיר להפעיל מזנון.

בית המשפט מקבל את טענות המשיב, ופוסק אכן אין המאשימה יכולה לפעול על דעת עצמה ללא החלטה אופרטיבית מבית המשפט. 

 

על החלטה זו הגישה המאשימה ערעור, בטענה כי ההחלטה עומדת בסתירה לחוק והעסק מסכן את הציבור. עוד טענה, כי המשיב מעולם לא המציא אישור המעיד על רישיון עסק או אף בתהליך הסדרה, אין כל צפי להוצאת רישיון עסק ועל כן יש "לשים סוף" להתנהלות זו.

 

בית המשפט של ערעור מאמץ את החלטת בית משפט השלום וקובע כי אכן אין למאשימה סמכות לאכוף את צו הסגירה. זאת, מאחר והצו שניתן בתחילה היה צו מנהלי, אותו ניתן לאכוף מבלי לפנות לביהמ"ש מראש, אולם בעקבות הדיון בביהמ"ש ושינוי הוראות הצו כך שצומצם בהסכמת הצדדים- הפך הצו לשיפוטי.

מאחר שכך, אין בחוק הוראה המאפשרת למאשימה אכיפת הצו על דעת עצמה ללא פנייה מקדימה לביהמ"ש (בניגוד לצו מנהלי).

בית המשפט מוסיף, כי באפשרות המאשימה לפנות כעת בבקשה דחופה לביהמ"ש שיסמיך אותה לביצוע הצו, או לחילופין, בעת הדיון בבית המשפט בעניין הצו, לבקש להסמיכה לביצוע הצו, כפי שהדבר נעשה ביחס לצו הריסה. 

 

                                                                                                                               בברכה,

                                                                                            

 עו"ד גדעון בן-אור וצוות המשרד